בתל אביב, ברחוב אחד העם, הייתה דירה בלי שלט, בלי שם, בלי רעש. רק דלת אפורה עם עינית מטושטשת, וקוד שמוחלף כל יומיים.
זו לא הייתה דירה רגילה. לא גר שם אף אחד. אף אחד לא נשאר לישון. הדירה הייתה מקום מעבר – אבל לא רק פיזית.
שלוש נשים ניהלו את הדירה. הן קראו לעצמן “המועצה”. לא בגלל שהן רצו שלטון, אלא כי הן שלטו בלוח הזמנים.
- לירון – עורכת דין לשעבר, שהבינה מהר מאוד שהכסף נמצא במקום אחר.
- לינה – שחקנית שנמאס לה להיבחן בשביל תפקידים של “מלצרית 3”.
- דורי – אשת טכנולוגיה עם עבר בבינה מלאכותית ועתיד בתמחור רגשות.
באו לשם גברים. מבוגרים, נשואים, רווקים, לפעמים גם עשירים מדי בשביל לדעת איך לדבר עם אישה ברחוב. הם לא באו בשביל סקס. לפחות לא רק. הם באו בשביל הריגוש, השליטה, הבריחה.
אבל מה שהפתיע את כולן היה דווקא מישהו אחר כן שוגר דדי .
קוראים לה שירז. בת 48, עורכת מגזין אופנה, מתלבשת כמו עמוד מתוך "ווג", ומגיעה עם נהג פרטי.
שירז הייתה שוגר מאמי. הגרסה הנשית למה שעד אז היה שמור לגברים.
היא לא באה ל"דירה" בשביל גברים. היא באה בשביל שליטה.
“תביאו לי בחור שקט. לא חתיך מדי. מישהו שלא ינסה להרשים אותי,” היא אמרה בפגישה הראשונה.
ומאז – היא חזרה כל שבוע. אותו יום, אותה שעה.
יום אחד, היא התיישבה מול דורי ואמרה:
“מה שאני קונה כאן זה לא זמן. זה מראה. אני רואה את עצמי בעיניים של מישהו שלא צריך ממני כלום.”
דורי ענתה לה: “ומה את רואה?”
שירז השיבה: “מישהי שעוד לא החליטה אם היא לבד או פשוט חופשייה.”
המערכת הזו – בין גברים עשירים, נשים עם שליטה, וכמה שעות בדירה בלי שמות – החזיקה יותר משנה.
עד שיום אחד הופיע לקוח חדש. גבר צעיר, בן 27, בשם עידו.
הוא לא חיפש מין, לא ליטוף, לא שיחה. הוא רק רצה לנגן בפסנתר שהיה בסלון.
“זה כל מה שאני צריך,” הוא אמר.
“בשביל זה אתה משלם אלף שקל לשעה?” שאלה לירון.
“כן,” הוא אמר, “כי זה המקום היחיד שבו אני מרשה לעצמי לנגן בלי פחד.”
ואז הן הבינו – הדירה הזאת לא נועדה למין. היא נועדה לבריחה.
כל אחד ברח ממישהו אחר. גבר מאשתו. אישה מהתפקיד שלה. בחור מהפחדים שלו.
והדירה – שתקה. תמיד שתקה.
יום אחד היא נסגרה. פשוט ככה. בלי הודעה מוקדמת. הקוד הוחלף. הווילונות הוסרו.
אבל הדירה ממשיכה לחיות – בזיכרונות של כל מי שהיה שם, וכל מי שעדיין מחפש מקום שבו הוא לא צריך להיות כלום, רק מישהו לרגע.