קוראים לי נויה, אני בת 27, גרה בתל אביב – בקומה עשירית בדירה שמשקיפה לים. לא, אני לא עוסקת בהייטק, לא זכיתי בלוטו ולא ירשתי סבתא עשירה מאמריקה. אני פשוט… הכרתי את אדם – שוגר דדי .

אדם בן 54, גרוש, עשיר מאוד, עם שני ילדים בגילי פחות או יותר. הכרנו באפליקציה. לא אפליקציה רגילה – אחת מאלה שאת אפילו לא יודעת אם להוריד מהפחד שיחשבו עלייך משהו. אבל הייתי סקרנית. עייפתי מגברים שמתלוננים על חשבון במסעדה, או מרשים לעצמם להציע "נשנוש" בבית במקום להזמין לקפה כמו בן אדם. אז הלכתי על זה.

זה התחיל כמשחק, עכשיו זו מציאות. אני לא מוכרת לו שום דבר. לא את הגוף, לא את הלב. אני מוכרת נוכחות, חן, חיוך, וחיים צעירים שהוא כבר מזמן שכח איך נראים. ובתמורה – הוא מממן לי כמעט הכול.

בואי נדבר על היום שלי. יום אחד רגיל – כזה שמתחיל בסביבות 10:30.

אני מתעוררת במיטה הענקית שלי עם המצעים שמרגישים כמו חמאה (אדם שלח לי אותם מאיטליה). הקפה הראשון מגיע מהמכונה הכי יקרה שראיתי בחיים שלי – מתנה לחודשיים של "קשר". כן, יש אצלנו ציון תקופות, כמו בצבא. אני לובשת חלוק סאטן ומדליקה מוזיקה. הכל מרגיש כמו קליפ.

ב-11:30 יש לי תור לקוסמטיקאית. אדם קבע לי – הוא אוהב כשאני "מטופחת". אבל אני מודה, אני נהנית מזה. נכנסת לסלון, מריחות יוקרה באוויר, שמים לי מסכה, מעסים לי את הפנים, ואני מרגישה כאילו אני בבועה של זוהר. בזמן שאני שם, אני מדפדפת באינסטגרם, עושה לייקים אקראיים, ומדי פעם שולחת לאדם תמונה. הוא מגיב עם לב זהב. הוא תמיד מגיב.

אחרי זה, קפיצה לקניון. יש לו חשבון פתוח בבוטיק מסוים – "אם את כבר שם, תתחדשי במשהו יפה". אני לא צריכה יותר מדי שכנוע. אני מודדת שמלה, מצטלמת איתה, שולחת לו:
– "מה דעתך?"
– "מהממת. קחי שתיים."

משם אני לוקחת אובר לארוחת צהריים – לבד, כמובן. אני אוהבת את זה. אני מזמינה יין בצהריים, קוראת ספר של קולין הובר רק כדי להרגיש קלילה, והמלצר כבר מכיר אותי בשֵם.

לקראת ערב – מתחיל החלק שבו אני צריכה להתכוונן ל"אירוע". אדם מגיע לקחת אותי לדייט – לפעמים מסעדת שף, לפעמים סוויטה במלון, לפעמים רק הליכה על שפת הים. זה משתנה לפי מצב הרוח שלו.

הוא תמיד עם רכב אחר – יש לו שלושה. הוא פותח לי את הדלת, ואני יודעת בדיוק איך לחייך, בדיוק מתי לשתוק, ומתי לזרוק איזה משפט שנון. זה כמו משחק תיאטרון – רק שאני מקבלת על זה פרסים. תיקים, נעליים, טיסות.

בערב הזה הלכנו למסעדה שמגישה רק תפריט טעימות. עשרים מנות בגודל של חצי ביס, כל אחת מצולחתת כאילו זו תחרות באינסטגרם. אדם מדבר על עסקים, על חברים שמתגרשים, על כמה שהילדים שלו לא מעריכים כלום. אני מקשיבה, מהנהנת, לפעמים מעירה הערה שמרגישה חכמה.

בין מנה לשתייה, הוא שולף קופסה קטנה. לא טבעת – שעון. "חשבתי שזה יתאים לך." ברור שהוא צדק. אני אומרת "וואו" בצורה הכי אותנטית שאני יכולה. לא כי אני מזייפת, אלא כי באמת – זה וואו.

אנחנו מסיימים את הערב אצלו. יש לו דירה בצפון תל אביב, הכול מינימליסטי, לבן, קווים נקיים. אני לא נשארת לישון, למרות שהוא תמיד מציע. שומרת מרחק. הגבולות האלה חשובים – גם לי, גם לו.

בדרך הביתה, אני חושבת. לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני חיה חיים אמיתיים או אם זו סדרת טלוויזיה. האם אני מאושרת או סתם לא מוטרדת? האם זה יחזיק? אני יודעת שלא לנצח.

אני לא טיפשה – אני גם לומדת קורסים אונליין, יש לי קצת כסף ששמתי בצד. אולי יום אחד אני אעוף מהבועה הזו ואמצא עבודה אמיתית, אולי אפילו אהבה. בינתיים? אני מנצלת את הרגע.

אני נכנסת לדירה, שמה את השעון החדש על מדף קטן לידי. שולחת לאדם הודעה:
– "תודה על ערב מהמם ❤️"
הוא עונה תוך שנייה:
– "מגיע לך. לילה טוב, נסיכה שלי."

אני מכבה את האור. אני לא נסיכה. אני שחקנית. ואני שחקנית לא רעה בכלל.